• Adi Helman

אמביציה אמביוולנטית

Updated: Jan 23

יום לפני שטסנו לביקור בארץ מצאנו את הכתובת של גרטה גרוויג והשארתי לה בבית מכתב. כתבתי לה שאני אוהבת אותה אבל לא כתבתי עד כמה. זה היה כמה ימים אחרי שראינו אותה מדברת בהקרנה של "נשים קטנות", כמה ימים אחרי שראיתי מול העיניים את המרחק בינינו. תמיד הרגשתי שהיצירה שלה נוגעת בי במקום שממנו אני יוצרת, ובגלל זה יש בינינו היכרות עמוקה, חיבור מהגרעין. אבל עד אז היא הייתה בשבילי קיימת ביקום מקביל, רק כהשראה, לא קיימת יותר מוירג'יניה וולף. ופתאום ראיתי אותה, אנחנו חיות באותו עולם, באותה עיר, אנחנו נמצאות באותו חדר. כמה אנחנו יכולות להיות קרובות פיזית וכמה רחוקות במקום בחיים. עדן אמר לי שהוא חושב שאני צריכה ללכת לדבר איתה אחר כך, וצחקתי כי זה נשמע לי כמו בדיחה אבל הוא היה רציני. אני זוכרת שברגע הזה הרגשתי את עצמי, פיזית, מתרחבת. את מה שאני חווה כאפשרות - מתרחב. ולא הבנתי איך עד היום הסתפקתי בפחות. אבל כשהסתכלתי סביבי בחדר הזה שבו היינו שתינו, היו עוד מאות נשים כמוני, שחושבות שיהיה להן חיבור מיוחד איתה אם רק תינתן להן ההזדמנות. והתמלאתי שילוב מוזר של תחושת מסוגלות וחוסר אונים – הנה הגעתי כל כך קרוב, אבל איך זה שהיא על הבמה ואני בקהל? והתחושות האלה התערבבו לי בלב כמו אש ומים ויצרו קיטור בעוצמה של 100 כוח סוס והעיפו אותי לכתוב לה את המכתב הזה ולהשאיר לה אותו בפתח הבית.


עם האנרגיה הזו הגעתי לארץ. וכשנחתנו ראיתי שסופרת אחת שאני אוהבת פרסמה סיפור חדש והיא שוב גרמה לי לבכות בכתיבה שלה.


והרגשתי את הקיטור עולה ועולה מהרגליים איפה שבצ'י קונג קוראים הbubbling spring למעלה לירכיים איפה שאני רועדת כשאני בהתקף חרדה לבטן איפה שעדן אוהב לנשק לחזה איפה שאני מרגישה החמצה לגרון איפה שאני עוצרת בכי. כל הגוף קיטור. של התרגשות מיצירה וקנאה ביוצרת.


שלחתי לה הודעה. אחרי שראיתי את המרחק מגרטה גרוויג, הסופרת הזו הרגישה כמו חברה ותיקה. שאלתי אותה אם היא מוכנה להיפגש איתי והיא הסכימה. הרגשתי שזהו, אני שם. אנחנו הולכות לכתוב ספר ביחד, היא תפגוש אותי ותגלה שאנחנו כל כך דומות רק שאני יותר צעירה, היא תתאהב בי, היא תיתן לי את כל העצות היא לא תיתן לי לעשות את הטעויות שהיא עשתה.

חיכיתי לה בקפה וכשהיא התיישבה התרגשתי וגמגמתי. היא דיברה הרבה אולי כי היא ראתה שאני מבולבלת. והרגשתי שזה לא כזה משנה לה מי יושבת מולה. אני זוכרת במיוחד את המשפט "מה עוד אמרת לעצמך שתשאלי אותי אם תפגשי אותי?" התביישתי שלא התכוננתי, שלא הכנתי שאלות. חשבתי שניפגש ותהיה כימיה מיידית והקסם יקרה, אבל פתאום זה הרגיש שאני מבזבזת לה את הזמן, שהיא רוצה כבר ללכת. אני זוכרת שהעצות שלה היו על אומץ, על להעיז להתערב בחיים, לא לחשוב כל כך הרבה. חייכתי אבל האמת היא שזה גרם לי להרגיש פחדנית. עשיתי המון רשימות במחברת תוך כדי שהיא דיברה, עשיתי כאילו אני כותבת את מה שהיא אומרת אבל כתבתי "אני מרגישה מטומטמת מאוד" והרגשתי את הלחיים שלי בוערות. כשהיא הייתה צריכה ללכת בטעות קמתי איתה גם אני, בטעות הלכנו לאותו כיוון אחרי ה"ביי". הכל היה מביך. המרחק בינינו היה שנות אור.


קאט ל:

השבוע הייתי לבד בוילג' והייתה לי שעה להעביר עד הפגישה שקבעתי והתלבטתי המון זמן באיזה בית קפה לשבת, ובסוף מצאתי את עצמי יושבת בבית קפה אחד, ובזמן שאני שותה את התה, מסתכלת בטלפון על התפריט של הבית קפה ליד. ומחפשת אישור שאין לי שם מה לקחת. ואתמול כשהלכתי עם אדווה להזמין סושי היא ידעה בדיוק מה היא רוצה בפנים, ואני רציתי גם לענות מהר אז אמרתי את שני הדברים הראשונים שעלו לי בראש ואחר כך התפדחתי לשנות כי המלצרית בקושי הבינה אנגלית וגם ככה הכל היה מסובך. ואז כשחיכינו הבנתי שבעצם היה עדיף להזמין קערת אורז, כמו בסושיה בירושלים, שיש בה מלא תוספות בפנים וזה בהרכבה אישית וזה עולה אותו דבר. וכל השיחה עם אדווה, דיברנו על בייביסיטר ועל איך להתמודד עם ריבים של הילדים, אבל אני הייתי מוטרדת מהבחירה הלא נכונה שלי עם הסושי.

בלילה ראינו את הסרט החדש של דיסני, על פסנתרן ג'אז שלא מממש את עצמו ורק מלמד ולא הייתה לו איזו פריצה גדולה. ואז ביום שהוא מקבל את הגיג שהוא תמיד חלם עליו, הוא מת (זה לא ספוילר). וכל הסרט הוא על ההיאחזות שלו בחיים ועל איך המוזיקה היא הניצוץ בחיים שלו. זה סרט ממש יפה עם רעיונות מופשטים ואנימציה מהממת, אבל רציתי שהוא יסתיים באיזו מסקנה באיזה שיעור על איך לא להגיע למצב הזה שאתה בן 45 ועוסק בהוראה והחלום שלך קיבל תפנית של שגרה כי החיים לא השאירו ברירה. או לפחות שתהיה איזו תובנה על איך 45 זה ה20 החדש ועוד לא מאוחר לכבוש את כל העולמות. אבל הסוף בלבל אותי (לא אגלה) ונשארתי עם מועקה ועצב.


ההתרחבות הזו, שהרגשתי מול גרטה גרוויג, הביאה איתה מצד אחד אומץ לבקש, ולדמיין ולקוות ולפעול. ומצד שני איזו שאיפה ל"הצלחה" שלא הייתה לי פעם, שמאיימת כל הזמן לנתק אותי מהמנוע האמיתי ליצירה, מהרצון הפשוט לתקשר ולהתחבר. אני רוצה לשבת בשקט ולשתות את התה שלי ולהנות מהרגעים היפים שיש לי עכשיו ומתוכם אני יוצרת, אבל במקביל אני מרגישה איזו דחיפות להתרחב, לטפס, לעלות, לכבוש. ולמרות שאני יודעת שאין דבר כזה, אני מפחדת שאני משקיעה את כל האנרגיה במקום הלא נכון.

יש לי תחושה שאם אקח את כל האנרגיה שאני מפזרת בין מקומות שונים ואשלח אותה כמו חץ למקום אחד, המקום שאליו אני בוודאות רוצה להגיע, אני יכולה להגיע ממש רחוק. אבל לאן? אני רוצה להרשות לעצמי לחלום בגדול, אבל לא מצליחה לבחור מה לחלום.

וההתנגשות הזו בין הבערה הלוהטת של להספיק הכל כל עוד אני עוד תופסת את עצמי "צעירה", לבין התחושה שאני גרגר אבק, וכלום לא באמת חשוב אז למה לא לעשות רק מה שכיף? - היא מייצרת איזה אי שקט שמניע אותי.





0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!