• Adi Helman

מופע למזג אוויר רע

Updated: Jul 5, 2020

אחרי שלושה חודשים של מפגשים בזום, את המפגש האחרון של הקבוצה החלטנו לעשות במציאות. קבענו בפארק בשכונה שנקראת "רד הוק".

עדן בא איתי, לא היינו בניו יורק מאז שהתחילה הקורונה וזו הייתה הזדמנות, למרות המחאות.

באוטו שוב הרגשתי פחד, ושהחרדה מתקרבת, שאולי לא אשרוד את הנסיעה כי היא תקדים אותי. הזזתי את העיניים ימינה ושמאלה כמו שהפסיכולוגית לימדה אותי.

כשנכנסנו לעיר ראיתי הרבה אנשים הולכים על גשר ברוקלין לאותו כיוון עם חולצות שחורות ושלטים מוכנים, כולם בדרך למחאה. נזכרתי בכיכר רבין ובהליכות ליליות באבן גבירול. וראיתי גם אנשים חיים את חייהם הפשוטים, מטיילים עם הכלבים, יוצאים לרוץ, מדברים על שטויות. הוקל לי.

רד הוק נמצאת ממש על מזח, משהו בין כרם התימנים לנמל תל אביב. בפארק הייתה אווירה סוריאליסטית, כמו הקצה של התפאורה במופע של טרומן. זה היה יום חם, אפור ולח עם שמיים מעוננים ואפלים. כשהלכנו מכיוון הרחוב הגענו לרחבת דשא קטנה וממנה יצא רציף ארוך מעץ שמוביל למין אי של רצפת בטון עגולה, עם נוף של 360 מעלות של אוקיינוס ופסל החירות ברקע, הכי קרוב שראיתי אותו.

הקדמנו קצת אז ישבנו על ספסל ושתינו תה שהבאנו מהבית. הרחתי את האוקיינוס ודמיינתי צונאמי כדי לבדוק אם אני עדיין מפחדת. אני לא. חשבתי על הפרק ב"מומינים" שמימי הילדה הבלתי נראית עומדת מול הרוח של האוקיינוס ואומרת בבכי "הים גדול מדי. הוא גדול מדי." ומומין אמא מרגיעה אותה, ואח"כ עומדת בעצמה מול הרוח של האוקיינוס ואומרת: "אה, כמה הייתי רוצה שיקרה משהו מפתיע שירגש אותי, כבר מזמן לא קרה שום דבר מעניין".

הפארק היה ריק מאדם. רק שוטר אחד, שחור, הלך בישנוניות מצד לצד כאילו הוא דמות ב"פאמילי גאי" ושמענו את המכשיר קשר שלו מקשקש. ועוד שוטרת, גם שחורה, שמעה מוזיקה באזניות והלכה בריקוד מאופק.

במרכז האי העגול שאחרי המזח מלאני תרגלה צ'י קונג. זה מה שקבענו, שנגיע ונראה אותה שם מתרגלת, ונצטרף אליה. הסתכלתי עליה ורציתי שהיא תדביק אותי בשלווה.

ליה, מייגן וקירסטן הגיעו משני כיוונים שונים, וכשנפגשנו, סוף סוף פנים מול פנים, הייתה מבוכה ומוזרות, פריבילגיה של מפגש. השארתי את עדן על הספסל והלכתי איתן על הרציף בשקט עד שהגענו למלאני והצטרפנו לתרגול שלה.

כמו פרפורמריות שנכנסות לבמה.

כשראיתי שהגיע זוג לטיילת והוא מסתכל עלינו, ראיתי גם אני את התמונה: אנחנו חמש נשים עומדות במעגל מעל האוקיינוס, מתרגלות ברצינות והתרגשות תנועות איטיות של אמנות לחימה, ברוח החמה מתחת לשמיים לבנים.

זה נראה כאילו אנחנו עושות טקס זימון רוחות עתיקות, או רוקחות שיקוי פלאים אנרגטי לעולם החולה. זה לא הביך אותי, להיפך, זה גרם לי להופיע את זה ביראה יתרה.

הסיטואציה הייתה כל כך טעונה בכל ההתרגשות, המבוכה, החרדה, המחאות ברחוב, העצב על המפגש האחרון, והערצתי את מלאני שהיא ידעה לנווט אותנו ככה שנתחיל עם התרגול צ'י קונג הזה, עוד פני שאמרנו שלום. נשהה את השיחה ורק נזוז ביחד, נחזיק את המטען הזה, במקום לבזבז אותו כמו לחתוך מנגו ולגלות שהוא עוד לא בשל.

אח"כ התיישבנו על הרצפה, אמרנו שלום מבויש, וכשדיברנו פתאום הייתי מודעת לזה שכדי לראות מישהי שמדברת אני צריכה לסובב אליה את הראש. שכשאני מקשיבה למישהי אני רואה רק אותה. בזום ראיתי תמיד את כולנו במקביל, גם אותי. והבנתי שהמון זמן לא ישבתי בחבורה, ועוד יותר זמן לא ישבתי בחבורה של אנשים שאני אוהבת ומרגישה קרבה ודאגה כלפיהם.

סיפרתי להן שחששתי לבוא כי מחוץ לעיר המידע הוא מהפייסבוק והחדשות, ואני לא יודעת מה באמת קורה, והן אמרו שקשה. "נוט גרייט". אבל לאט לאט המילים התרבו והתיאורים התרחבו ונהייתה שיחה. וכל אחת אמרה באיזה מחאות היא הייתה ואיך היא הרגישה, ובלי להתאמן על האנגלית בראש יותר מדי, אמרתי בקול רועד:

"אני באמת.. כל כך רחוקה מזה. כל כך לא מרגישה בבית. הדהירה הזו קדימה היא ממש לא מה שהאנרגיה שלי מבקשת. אני מרגישה כל כך חלשה ושבירה. יקח לי זמן לגדל מחדש את האמון בעולם, בדיוק כשהרגשתי שמה שהיה נראה הכי מפחיד ונצחי התגלה כבר חלוף, מיד הגיעה המחאה הזו והספירות המפחידות של המתים מהמגיפה התחלפו בתמונות מפחידות לא פחות של המחאה שקורית בחוץ. ושוב הפחד משתלט, ואני כבר מותשת. ואני לא יודעת לאן ללכת. אין לי איפה להניח את עצמי. אין מקום בטוח. אני מצטערת, זה לא המאבק שלי, אני לא מפה, אני שייכת למחאה אחרת. אני לא מבינה איך יש להם כוח להרעיד את האדמה שוב? אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת לאן ללכת"

הן הקשיבו לי בשקט.

ומלאני אמרה "ובכל זאת, הנה, באת לפה."

היא דיברה על האפשרות של המאבק הזה להיות דבר מסעיר, על הקונטרה שזה נותן לקורונה וכמה מרגש לראות שאנשים רוצים להתאחד. וצחקנו שאיך יכולתי לחשוב שהקורונה תסתיים כמו שאני רוצה? הרי הדבר היחידי שאפשר ללמוד מהקורונה זה שכלום לא יקרה כמו שתכננתי. ואולי בכלל זו דרך ממש טובה לסיים את התקופה הזו, אולי זה עדיף על פני חזרה ל"אותה" שגרה כשאנחנו כל כך מוכי טראומה.

וכמו שקורה בשיחה עם אנשים במציאות, התערבבו צחוק ועצב, פחד וקלילות, עומק ושטות. פשוט דיברנו. ונדהמתי לגלות, ברמה הפיזית, כמה המפגש במציאות הוא משנה תודעה. איך המוח שלי משתנה רק מעצם המפגש, האוורור של המחשבות, הנוכחות המשותפת באותו מקום, להעביר אנרגיות אחת לשנייה. זה הימם אותי.

אח"כ ליה הציעה שנתקלח ברוח. עמדנו כמה דקות בדממה ונתנו לרוח לקלח אותנו.

הסתכלתי על האוקיינוס וחשבתי: "כמה הייתי רוצה שיקרה משהו מרגיע שיחזק אותי. עוד מעט אספר למישהו על התקופה הזו, בעברית, ואוכל להגיד שהיא הייתה כל כך קשה, שהייתי עלה נידף, אבל שעכשיו אני כבר ממש בסדר."







0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!