• Adi Helman

סתיו זו עונה של געגוע

Updated: Nov 10, 2020

אני שוכבת על הדשא בפארק ומסביבי מעגלים של חבורות. נותנת לעצמי להקשיב בפוקוס רך לזמזום של ריבוי השיחות, קולות בודדים מתעלים על השאר כל פעם מכיוון אחר: צחוק קולני, צעקה של ילד נרגש, נביחה. מוזיקה מקסיקנית במרחק, אני לא ממש שומעת אותה, יותר מרגישה. דרורים על העץ בשיחה ערה, שפירית מתרוצצת מחבורה לחבורה כמו שליחה שטווה קשרים דמיוניים בין זרים. ריחות של דשא, בשמים שונים, וויד. לבבות קרובים, מתחממים מהשמש ביום סתיו שמשי.

אני מעבירה את המבט מחבורה לחבורה ומתגעגעת להיות בנוכחות אנשים שמכירים אותי ואני לא מציגה את עצמי בפניהם אלא פשוט מתקיימת לידם.

באחת החבורות מישהי מדברת חזק רוקדת וצוחקת וכולם צוחקים איתה וממנה, שותים יין ושוכבים על שמיכת הפיקניק שלהם ומחזיקים את הבטן מרוב צחוק. היא בכלל לא שמה לב שהיא מדברת חזק, היא בכלל לא עסוקה באיך היא נראית, היא עם חברים עכשיו, היא הכי עצמה.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק מלהקה, לדעת שאני מביאה את עצמי לפה וכשאני לא נמצאת הצבע שלי חסר.

אני זוכרת שבקיץ שעבר הייתי בים בתל אביב עם שפי וטל והם נכנסו למים ואני בינתיים הורדתי את הבגדים והלכתי לכיוונם וראיתי אותם צוחקים ביחד ומחכים לי והרגשתי חופשיה וחשבתי כמה מיוחד זה בשבילי להרגיש כל כך נוח. ידעתי שהם רוצים טוב בשבילי ואוהבים אותי באופן פשוט, ושהם רוצים שאהיה שמחה וזוהרת, וגאים בי כשאני משתנה. וגם אני רוצה בשבילם וגאה בהם, ואנחנו חשופים ביחד ומכירים באמת.

כשאני נזכרת בזה אני עצובה ומרגישה מופרדת ורחוקה, אבל אני גם מתענגת על הגעגוע הזה כמו שלמדתי להתענג על געגועים כשעדן ואני היינו רחוקים. געגוע זו דרך טובה לבודד את האהבה ולהרגיש אותה מזוקקת. אני יודעת שכל הרגעים שלי פה שבהם אני אוקוורד ומביכה ולא שייכת, הם בסך הכל דברים לספר לכם כדי שנצחק עד שכואבת הבטן.

קראתי איפשהו שבית הוא לא בהכרח דבר שקיים במרחב אלא דבר שקיים בזמן. כלומר, שזו תחושה, כמו נגיד אושר. אני יכולה להיזכר בתקופות שבהן הרגשתי בית, וברגעים כאלה, וזה לאו דווקא קשור למקום הפיזי שהייתי בו.


אתמול בטאי צ'י הייתה מישהי חדשה, קירסטן. כשהיא הגיעה והצגתי את עצמי היא אמרה "היי! לא זיהיתי אותך עם השיער!" היא הייתה בטווחה שהיא מכירה אותי, לא הספקתי לתקן אותה והיא כבר חיבקה אותי חיבוק חזק וארוך והרגשתי כמה שהיא חמה, פיזית, ומזיעה. בטח הגיעה לפה בריצה. והחיבוק נמשך ונמשך והרחתי את המקלחת שלה ואת הבית שלה והוא נמשך ועצמתי עיניים והתמסרתי אליו לגמרי, הרפיתי את כל הגוף שלי על הכתף שלה וחיבקתי אותה עם שתי הידיים וזה היה כאילו אנחנו ממש אוהבות ובאמת התגעגענו מאוד. וכשנפרדנו מהחיבוק פקחתי עיניים והיא שאלה מה שלומי, ולא רציתי להביך אותה אבל ידעתי שאם לא אעשה את זה עכשיו זה רק ילך ויחמיר כמו קומדיה של ג'ניפר אניסטון. אז אמרתי לה באנגלית העקומה שלי שאני אשמח לקבל כזו קבלת פנים מכל אדם ושהיא באמת מאוד נחמדה אבל... האם אנחנו מכירות? והיא התבלבלה רגע, הבינה שבעצם אני לא מי שהיא חשבה שאני, צחקה קצת ואמרה "I'm sorry", ואני שמתי יד על הכתף שלה והסתכלתי לה בעיניים ואמרתי "איטס אוקיי. רילי." כי עכשיו אחרי החיבוק, כבר היינו באמת קרובות.




--------

1 comment

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!