• Adi Helman

משחקים במים

Updated: Aug 1, 2020


א

סיימתי את הספר של פטי סמית' "Just Kids". זה כל כך עצוב לסיים ספר ואני אתגעגע אליה מאוד. אחד הדברים שהכי ריגשו אותי בה הוא האופן שבו היא מתייחסת לאמנים שהיא שאבה מהם השראה, האנשים שהשפיעו עליה. זה מרגיש כאילו שום דבר שהיא עושה הוא לא ממש שלה בעיניה, כאילו הכל עובר דרך הפילטר שהוא היא אבל היא לא מחזיקה בו כ"שלי" כי היא יודעת כמה היא הושפעה ממי שהיה לפניה ובמקביל אליה. היא רואה את עצמה כחלק מרשת ענקית של אמנים ושל בני אדם שחיים באותו פרור בהיסטוריה ושנותנים את קולם בעולם, והיא רק חלק קטן בפקעת הזו של לתת ולקבל.

אני רוצה לשלוח את עצמי לעולם, כמה שיותר, להוציא כמה שיותר, פחות להתלבט ויותר להוציא להוציא להוציא, כמו חדר מראות שאני שולחת בו את הקול שלי שהוא כמו אור והוא פוגע במראה ומכפיל את עצמו וחוזר אליי ופוגע בכל השאר, וכל אחד ששולח ככה את הקול שלו מכפיל את האור בחדר, וכולם נהנים מהאור אחד של השני. ואין קנאה, איך יכולה להיות קנאה? או תחרות? כל אחד ששולח משהו רק מצטרף לבריכה ענקית של קולות וזה לא ממקום של להיות הכי טוב הכי בהיר הכי מואר, זה ממקום של להראות משהו שאני רואה, להצביע על סנאי בחלון. להגיד "תראו! ככה אני רואה אותו!" ומישהו אחר אומר "תראי ככה אני רואה אותו!" ובלי ששמים לב מעתיקים אחד מהשני וגם ממציאים חדש והכל מין בליל של קולות ואורות וכמה שיותר יותר טוב. העיקר להוציא, לשלוח כל הזמן. להרחיב. התרחבות של מקום שמראש לא היה לו גבול. קצת כמו ילדים משחקים בבריכה. משפריצים אחד על השני. ממציאים משחקים במים.

ב

אתמול נסענו לטייל. יש איזה מאבק פנימי בין הרצון להכיר כמה שיותר מקומות ולנסוע כל פעם למקום אחר, לבין הרצון להכיר מקום לעומק, להתמקצע ביער מסויים. בחרנו באפשרות השנייה הפעם, נסענו לאותו יער שטיילנו בו בפעם הקודמת.

בפעם ההיא, הדרך הלוך הייתה ניווט במבוך. בנוף הכל כך זר הזה של יער אמריקאי אמיתי וסבוך, עם ריח אחר ממה שאני קוראת לו ריח של טיול, והסימון שבילים אחר והירוק ירוק יותר והאוויר סמיך. עוד מנה של דיסאוריינטציה לזו שממילא קיימת בטיול בטבע. ובדרך חזור כבר דילגנו בין הסלעים, מזהים את הסימונים, מכירים את הסלעים הגדולים, אומרים שלום למטיילים אחרים כאילו אנחנו מארחים אותם בטבע שלנו.

ועכשיו, כשהחלטנו לבוא לפה שוב, זה היה כמו לצבור עוד נקודות בסולם הבטחון שאנחנו מרגישים כאן, את העלייה כבר רצנו בקלות וידענו בדיוק איפה לפנות, היער היה נראה מוכר והירוקות יתר שלו, עכשיו כשצמחו גם עשבים על האדמה, הפתיעה אותנו כמו שמופתעים לראות שבן דוד מתבגר השתנה ופתאום צמחו לו זקן ותווי פנים של חתיך.

אבל בכל זאת טעינו באיזשהו שלב, טעות שהובילה אותנו לאגם מדהים ומבודד. היה לי חם, לא היו שם אנשים, המים היו נקיים. אין תירוצים. אמרתי "יאללה, אני נכנסת" כאילו זה לא דרמטי בשבילי, כאילו אני לא מתכננת את הספונטניות הזאת באינספור רשימות, כאילו אין לי פתקים במחברת שמזכירים לי את המשימה האלמותית "תהיי קלילה!!!!"


נכנסתי כבר עד המותן ורציתי לצלול פנימה אבל המים היו קפואים. ואני עמדתי שם ערומה בשקט והסתכלתי על האומץ מגיע ורציתי להקפיא את הרגע הזה שלפני, וספרתי "שלוש.. ארבע.." והרגשתי את הרעד של הידיעה שאני עומדת לעשות משהו אמיץ אבל עוד לא עושה ואת הספק אם הפחד יכניע את הכוח הזה ועמדתי והרגשתי את הפחד והאומץ מתנשקים ומתגלגלים על המיטה בתוכי ורגע לפני שהפחד השתלט, האומץ הפתיע ודחף אותי למטה לתוך המים הקפואים. ונשארתי במים רק שנייה קצרה ועליתי חזרה. מסתכלת לצדדים באינסטינקט כדי לבדוק אם מישהו ראה, מובכת וגאה. כמו שתמיד אחרי שאני גומרת אני אומרת "הפעם בטוח מישהו שמע".









--------

0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!