• Adi Helman

רעידת אדמה

Updated: Aug 4, 2020

אני מפחדת מרעידות אדמה.

היו תקופות שממש לא יכולתי להירדם כי ידעתי שהלילה האדמה תרעד. הייתי שמה את הבגדים ליד המיטה, משאירה את הדלת פתוחה ומניחה לידה את מה שממש חשוב לי לקחת. שוכבת על הגב וחושבת על הסבירות שהדברים שנמצאים מעליי יהרגו אותי, ולא נרדמת עד שהייתי מגיעה עם עצמי לתכנית מילוט מפורטת שמניחה את דעתי.

כשעברתי לירושלים שללתי דירה שהייתה בקומה עשירית מחשש שלא אספיק לברוח, אני לא אוהבת את הים כי הוא צונאמי פוטנציאלי, ואני לא מפנטזת על יעדי חופשה טרופיים. אני כבר יודעת- ככל שהתמונה פסטורלית יותר, כך הסיכוי לחורבן גדול יותר. דקלים וערסלים לא באים בחשבון מבחינתי.

אני זוכרת שכשטילנו במרוקו, ככל שהתרחקנו מהציוויליזציה והעמקנו לתוך הנחלים והנקיקים המבודדים, כך גבר הפחד שלי. הייתי מעירה את עדן בלילות, פורטת בפניו את הסיכונים בנחרצות של ויכוח פוליטי "התרחקנו מדי. אין פה קליטה, אין פה בתים, אם האדמה תרעד עכשיו אנחנו נמות ואף אחד לא ידע" עדכנתי אותו בתכנית המילוט, לאן רצים אם משהו קורה, מה חייבים לקחת, מה האחריות של כל אחד מאיתנו.

אני זוכרת שלילה אחד הוא שאל אותי ממה בדיוק אני מפחדת, איזה רגע אני משחזרת שוב ושוב במחשבות. "את מפחדת למות?"

לא, אני לא מפחדת למות.

אני מפחדת מהרגע שבו אני אבין שזה קורה, הדבר שאני פוחדת ממנו, הטלטלה הגדולה. שהנה, מה שחיכיתי שיגיע- הגיע. הבאתי את האסון עלינו. אני מפחדת מהבריחה, מהניסיון הנואש להינצל. אני מפחדת מהכאב. מהגעגוע לשקט. מהתחושה שהטראומה קורית עכשיו, שלעולם לא אוכל יותר לא לדעת את מה שאני לומדת כרגע. אני מפחדת מהשינוי. מנקודת המפנה. מלראות את המציאות נחרבת, ולהרגיש שדברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, גם אם היה לא טוב. מהמאמץ להסתגל למשבר. מהצורך בשיקום. אני מפחדת לגלות שאין בי את הכוחות שאני רוצה, שאני לא מדהימה בזה, שאני לא גיבורה במצבי קיצון. אני מפחדת מהקיצון.

אני מפחדת מהאפשרות שמהרגע שהאדמה תתחיל לרעוד היא לא תפסיק אף פעם.

------


התעוררות.

זה כאילו הדחקנו משהו במשך שנים ופתאום הוא יוצא בריב מכוער. אני יודעת שהדבר הנכון הוא להוציא, אני יודעת שעדיף בחוץ מבבטן, אני יודעת שעדיף לכעוס מלשתוק, שבסוף הריב אמור להיות חיבוק של פיוס ותחושת הקלה.

אבל אני מפחדת מרעידות אדמה.

נאחזת בנקודות קטנות של נורמליות כמו במשקוף.

ביום שישי בצהריים, בבייביסיטר, המשפחה הייתה בלחץ לקראת אירוח של ארוחת שישי גדולה. אני הייתי עם הילדים למעלה ודמיינתי שאני הבת דודה עם האוריינטציה לילדים, שכל המשפחה למטה, מדברים בקול חזק מדי ואני בורחת מהסמול טוק למשחקים בקוביות. כשהגיעה השעה שלי לחזור הביתה עמדתי מתחת לדלת והסתכלתי עליהם. מבשלים בלחץ, רבים וצוחקים. דמיינתי רדיו פתוח וריח של עיתונים, ובטן מפוצצת מטעימות מהסיר.

הוכחות שהאדמה לא תרעד לתמיד.






תמונה: Wayne Miller



*אחרית דבר:

במכולת של כפיר בטנפליי, ניו ג'רזי, יש רק מוצרים ישראלים.

נסעתי לקנות טחינה, אבל לא הייתה לי מסיכה אז עמדתי בחוץ וחשבתי מה לעשות. בחוץ עמד ילד והתיק בית ספר שלו היה לידו על הרצפה. חשבתי שהתמונה הזו כל כך אופיינית למכולת ישראלית שאולי משלמים לו כדי שיעמוד שם. מכונית חנתה ליד הכניסה וירדו ממנה אישה וילד. בלי לחשוב יותר מדי שאלתי אותה בעברית "סליחה, יש לך אולי מסיכה לתת לי?" קשה להסביר כמה נמוך הסיכוי שהייתי פונה עם שאלה כזו למישהי לא ישראלית. בזמן שהיא חיפשה באוטו חשבתי על הקלות שפניתי אליה בעברית, במקום הזה כולם ישראלים, וזה כל כך הזוי שזה טבעי, זה כל כך טבעי שזה הזוי. היא הושיטה לי מסיכה והודיתי לה בחיוך.

כשאני נכנסת למכולת האוויר משתנה לי. הזמן משתנה לי. אני הולכת באיטיות לא אופיינית ללקוח, בוחנת את כל המוצרים והרגשות. אני לא צריכה שום מוצר חוץ מטחינה, לא קניתי אותם בארץ ואני לא קונה אותם גם פה. אבל משהו בלשהות איתם באותו חדר, כמו במוזיאון, מרגש.

מיד כשנכנסתי, אמא של הילד שחיכה בחוץ בדיוק התקדמה לכיוון היציאה. היא הסתובבה אחורה וצעקה לאיש מאחוריה "קצת אהבת ישראל! במקום כל ההפגנות שאתם עושים בארץ!!" חייכה חיוך גדול, ויצאה.

המשפט הזה שלה נתקע לי. סרקתי את המדף של מרק עוף אסם והרצתי אותו בראש, מילים ומנגינה.

מי זה אתם? איך היא ידעה שהוא "אתם"?

חלפתי על פני שוקולד השחר ועצרתי להריח נוזל כביסה "בדין", האישה שנתנה לי מסיכה והבן שלה העמיסו בסל שלהם בורקס "מעדנות", שתי חבילות פיתות, מלא במבה ואפרופו. חשבתי שהם בטח חוגגים יומולדת, ורק ככה הם יודעים. "נו אז יאללה רועי, תביא עוד במבה!" לחץ של שישי בצהריים לפני שסוגרים את המכולת. בתור לשלם היא אמרה לאיש שלפניה "בסדר, יש לנו את הטלפון, יופי אז אני אגיד לליה שתתקשר!". כולם מכירים את כולם. מעל הקופה יש תמונה של הבעל שם טוב, בעל המכולת מברך את כולם בשבת שלום. מכולת קלאסית. הסצנה כל כך משכנעת, הכל במקום, כולם מגלמים את התפקידים בצורה מושלמת. אני מתפתה להאמין.

ביציאה עצרתי ליד הסטנד של העיתונים. ליטפתי את הכותרות של "ידיעות אחרונות" וחשבתי:

יש רעידת אדמה בבית שלי, אבל אני בדיוק יצאתי לקניות.

0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!