• Adi Helman

שנה חדשה

Updated: Sep 24, 2020

בתקופה האחרונה אני בוכה בסאבווי.

אני חושבת שזה בגלל המסכה. מסתבר שמה שמנע ממני עד היום לבכות בציבור זה לא העיניים הרטובות אלא הפה המתעוות. ועכשיו כשהוא מכוסה אני הרבה יותר מרשה לעצמי גם לצחוק בציבור למשל כשאני רואה ילד שעוקב עם המבט והראש אחרי הסנדוויץ' הזז של אמא שלו שמדברת עם הרבה תנועות ידיים, או כשהבחורה לידי לא מצליחה להתאפק ומסמנת את כל התנועות של הריקוד שהיא רואה ביוטיוב. וגם לבכות, למשל כשסיימתי לקרוא את הספר של ג'נט ווינטרסון.


אני בדרך חזרה מהטאי צ'י לארוחת ערב ראש השנה. כבר בישלנו הכל, הזמנו ל20:00 ועכשיו כבר 19:30 ועדן מחכה לי עם לערוך את השולחן.

אני נזכרת שממש כמה שבועות אחרי שהגעתי לניו ג'רזי, נהגתי בכבישים הזרים ושמעתי באוטו את דניאלה ספקטור ולשיר בעברית הרגיש כמו שיחה עם חברה קרובה. כאילו ששתינו מאלתרות במקביל את אותן מילים בדיוק באותו לחן. איך שתיתי את העברית, ובכיתי גם מהעצב על השפה והגעגוע לשיחה נטולת מאמץ ולמנוחה למוח, וגם משמחה על הצעד הזה הגדול ומהפחד מהעתיד ומכסף וגם מגאווה על האומץ. כל הרגשות וכל הזמן. איך שמחתי לבכות בעברית באמריקה ולהציף את הרחובות ברגשות חשופים ולפזר את השפה שלי כמו לחשי כישוף.

ועכשיו כשאני יושבת בסאבווי בניו יורק אני חושבת- מתי הנסיעה הזו באוטו עם דניאלה ספקטור הספיקה להפוך לזיכרון?


לפני שבוע היה לי יום הולדת. יום ההולדת שלי תמיד יוצא קרוב לראש השנה ותמיד באיזה רגע של מעבר, סוף של משהו והתחלה של משהו חדש. שנה שעברה הייתי אחרי הפינאלה ולפני המעבר לניו ג'רזי. היה ירח מלא והזמנתי חברות למדורה בחורשת הירח. לא ידעתי כלום על החיים שאני נוסעת אליהם, ידעתי רק מה אני משאירה מאחור. החיים שלי עכשיו הם תמונת נגטיב של החיים של אותה ילדת יומולדת בחורשת הירח לפני שנה. אין לתאר כמה הכל השתנה.


השנה זה היה יום ההולדת של המעבר מניו ג'רזי לניו יורק. אני יושבת בסאבווי ושמה באזניות את דניאלה ספקטור ומרגישה את הדמעות מטפטפות על המסכה והיא כמו שמיכה שמכסה את הפה המעוות שלי וסוף סוף אני יכולה לבכות בכי טוב כזה והשיר גורם להכל להרגיש כמו קליפ ואני פאקינג אוֹוּנִינְג איט, והבכי לא מעייף אותי, הוא מטעין אותי בכוח ואני כבר מתה לרדת בתחנה שלי ולהגיע כבר לעדן ולארוחת חג ולחברים שהזמנו, ואני חושבת איך יש לנו חברים להזמין, שלפני שנה לא ידעתי עליהם. איך יש לנו בית להזמין אליו, שלפני שנה היה שייך לחיים של אחרים. איך יש לנו אוכל, שלפני שנה האמהות שלנו הכינו לנו. ואיך יש לנו זכרונות, ואיך העברית באזניים שלי, והטאי צ'י, ואיך חג, כל כך חג. וכשהסאבווי עוצר אני קופצת ממנו ומתחילה לרוץ. אני רצה הביתה עם דניאלה ספקטור. אני רצה בכל הרמזורים האדומים מחייכת לכל ההומלסים אבל הם לא רואים בגלל המסכה, אני רצה ואומרת לעצמי "זהו. המהפך הושלם. אני פרנסס הא." וצוחקת, צוחקת ממש מכל הלב, צוחקת ורצה עד שאני מגיעה הביתה לחלון המואר שדרכו אפשר לראות את עדן מוציא את המוסקה מהתנור.



שנה טובה.


תמונה מתוך הסרט "פרנסס הא"

2 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!