• Adi Helman

גלים

Updated: Jan 1

"השורשים שלי שזורים, כמו סיבים בעציץ, סביב סביב לעולם" (לואיס, הגלים, וירג'יניה וולף)

כשהגעתי לניו יורק היה לי ברור שהדרך היחידה להרגיש שייכת היא למצוא חברים, או באנגלית- לעשות חברים. פרסמתי בפייסבוק פוסט שמזמין אליי הביתה נשים ישראליות לכתוב ביחד בעברית, והגיעו כמה, ומתוכן נוצרה לנו חבורה קרובה של ארבע בנות, חברות אמת. המעבר מלהיות זרה בודדה ללהיות זרה עם חברות היה משנה חיים בשביל ארבעתנו. תחושה של הקלה עצומה, של אפשרות להיות עצמי ובשפה שלי ולהרגיש אהובה ומצחיקה ונראית, של להרגיש איך החלק שלי חשוב, איך אני מביאה דבר שהוא שלי והוא אני וכל אחת מביאה דבר אחר ויחד אנחנו משהו שלם שנותן תחושת בית במקום שבו זה הדבר שאנחנו הכי צמאות לו. כמו רוויה ממים, כמו חיבוק אחרי געגוע ארוך, רק שבכלל לא הכרנו.


כשהייתי בארץ בקיץ זו הייתה הפעם הראשונה שהתגעגעתי אליהן, והרגשתי איך יש להן מקום עמוק אצלי שמקביל לחברויות בנות שנים מהארץ, כי הן ורק הן, מבינות את הזרות ומכירות אותי של ניו יורק. והמבט של החברים בארץ הוא מבט שמחזיר אותי למקום ישן וקטן יותר ואף אחד בארץ בכלל לא מבין ולא מכיר אותי כמו שאני באמת, ורציתי כבר לחזור אליהן. והרגשתי איך האני החדשה הזו, הגדולה יותר, יש לה כיסא שמתאים בדיוק לגודל שלה בחבורה הזו.


"אמצא לי פנים, פנים שלוות, פנים כבירות, ואהפוך אותן לכל יודעות ואלבש אותן תחת שמלתי כמו קמע ואחר כך (אני מבטיחה) אמצא איזה עמק ביער שם אוכל להציג את מגוון אוצרותי המשונים. את זה אני מבטיחה לעצמי" (רודה, הגלים, וירג'יניה וולף)

מאז שחזרתי מהביקור בארץ, משהו השתנה. בהתחלה הייתי בטלטלה ובהלם האופייניים לחזרה מביקור, ופתאום הן, החברות שהתגעגעתי אליהן כל כך, נראו שייכות למקום גדול וזר שאני מרגישה אליו ניכור, והתגעגעתי לעצמי הישנה והמוכרת המשתקפת מעיניי החברים שלי מהבית. הייתה בי תחושת אבדן קשה על המופע שעשיתי בקיץ בארץ שראה קהל רק פעם אחת, ועל האני המופיעה, שכל כך חיכתה להופיע ולהביא את העבודה הזו למימוש, ואחרי פעם אחת הפניתי לה גב וחזרתי למקום הרחוק הזה.

אחר כך התחלתי להיות מאוד עסוקה, הרבה פרוייקטים שדמיינתי פתאום התחילו לקרות, והרגשתי את עצמי מתקדמת נורא מהר. כאילו אני עולה במדרגות ומישהו כל הזמן דוחף אותי מאחורה ואני הולכת קצת יותר מהר ממה שחשבתי שאני יכולה ומוצאת איזה כוח שלא הכרתי. ופתאום היה לי לא נוח בכיסא הזה של החבורה שלנו. הרגשתי עקצוצים וצורך לקום ולא רציתי לשבת שם ובכלל לא נראיתי לעצמי מתאימה. והמבט שלהן עליי פתאום הרגיש לי מצמצם. רואה בי את המקום שיש לי בחבורה, ולא את המקום שיש לי בעולם. כאילו הן יודעות עליי דברים, ומתייחסות לדברים האלה כאמת, ואז אני תקועה איתם. והרגשתי שאף אחת מהן לא מבינה אותי ולא מכירה אותי כמו שאני באמת, ורציתי לדבר עם החברים שלי מהכיתה בחזותי, הרי אנחנו מכירים משהו עמוק אחד בשני, מכירים את האני היוצר/ת אחד של השני, זו שאני לא רואה בעצמי מאז שנטשתי את המופע שלי בקיץ.


"כשם שאני מקפלת את השמלה ואת הגופייה שלי, כך אני פושטת את התשוקה חסרת התוחלת שלי להיות סוזן, להיות ג'יני" (רודה, הגלים, וירג'יניה וולף)

נפגשנו לשיחה בזום, שישה חברים מקצוות העולם של הכיתה, אסופה. דיברנו על מה שאנחנו עושים ומפחדים לעשות ועל אמנות ורצונות ומשאלות אבל באיזשהו שלב הרגשתי שלאט לאט אני מתכווצת. רציתי את מה שיש להם, גם את הקשיים שלהם רציתי, והרגשתי שאני נעלמת. וממש לפני שניתקנו, אמרתי להם שאני מקנאה ומרגישה רחוקה, וזה עצוב לי להרגיש ככה מולם. והם הקשיבו, ופתאום נוצר מלא אוויר, והשיחה התמלאה בנדיבות כזו ושיתפנו במה אנחנו מקנאים אבל לא ממקום של קנאה הרסנית אלא של לשקף לאחרים מה יש בהם, ואיך מה שיש בהם מתחבר לקבוצה הזו והופך את כולנו לכל-יכולים. ופתאום זה היה כל כך ברור, שאני לא יכולה גם לרצות ללמוד משהו אבל גם לא להודות שזה חסר בי, אני לא יכולה לרצות להיות הבן אדם שמפרגן בלי להסכים להיות הבן אדם שמקנא.


"אני רוצה, אם כן, לאחר התרדמה הזו, לזהור, מרובה פנים כיהלום, תחת אור פניהם של חברי. שוטטתי במחוז חשוך השמש של אי-זהות. ארץ משונה... עכשיו אני נסחף חזרה על ידי תחושות מעקצצות; סקרנות, גרגרנות, והתשוקה שאין לעמוד בפניה להיות עצמי. אני חושב על אנשים שיכולתי לומר להם דברים... איתם אני מרובה פנים. הם מחלצים אותי מהחשיכה. אנחנו נפגשים הערב, תודה לאל." (ברנרד, הגלים, וירג'יניה וולף)

קבוצה בשבילי היא לפעמים התרופה ולפעמים הגירוד בפצע. אבל אם יש דבר שהזרות מלמדת אותי, זו האפשרות להחזיק את שני הקצוות. לחיות עם הסתירה. בין הרצון להיות שותפה, להתאחד באופן מוחלט ולהעלם בתוך דבר גדול ממני, לבין הרצון להישאר עצמי מובחנת ויחידה ולא להתערבב לגמרי.

ככל שיש יותר נקודות מבט, יותר דמויות בספר, יותר כיסאות – אני יותר קרובה לעצמי.


אני יושבת בבית שלי בברוקלין וקוראת את הספר "הגלים", יחד עם חברה שלי ששייכת לחבורה הניו יורקית שלי, שהגיעה אליי כדי לכתוב, ועכשיו אנחנו קבוצת כתיבה - היא, אני, ווירג'יניה וולף. ואני רוצה להשאר במחיצת המילים האלה הרבה זמן, כאילו אם אני אתבונן בה עושה בפשטות את הפעולה שלה מספיק זמן, משהו ידבק בי בלי להתאמץ, בלי לרצות כל כך חזק, כמו אור שחוזר ממראה. והמונולוגים של שש הדמויות בספר לרגעים מתחברים לקול אחד מלא סתירות, ולרגעים אני רואה אותם כל כך בבירור, מובחנים כל כך, עם רצונות שונים כל כך, ואיך בתוך הקבוצה כל אחד חווה את הייסורים של החוסר, את הצורך בהשלמה. ופתאום האני של שם והאני של פה, האני היוצרת והאני הנדחפת מעלה במדרגות - לא כל כך מופרדות, ופתאום הכיסא הופך נוזלי. ואני משתנה, אני גם וגם. ופתאום החדר הוא כולו מבוך מראות, שבו האור יכול רק לגדול ולהתווסף.


"אבל כאן ועכשיו אנחנו ביחד, התכנסנו בזמן מסוים, במקום המסוים הזה. אנו נמשכים אל קרבת הלבבות הזו על ידי רגש עמוק, רגש משותף... התכנסנו כדי ליצור דבר אחד, לא עמיד – כי מה כבר עמיד? – אלא כזה הנראה על ידי עיניים רבות בו בזמן. יש ציפורן אדומה באגרטל ההוא- פרח אחד כל עוד ישבנו כאן וחיכינו, אבל עכשיו זה פרח בעל שישה פנים ועלי כותרת רבים באדום, חום, סגול, נוקשה מרוב עלים כסופים- פרח שלם שכל עין תורמת לו את תרומתה." (ברנרד, הגלים, וירג'יניה וולף)




0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!