• Adi Helman

אבק

מרץ 2020




בשעה 8 בבוקר הקרון של רכבת A מאוד עמוס ובד"כ אין לי מקום לשבת, אז אני עומדת. אני תמיד מרגישה שבסאבווי יש אינטימיות שעומדת בפער עצום מהריחוק שאנשים מפגינים ברחוב. אין לנו ברירה אלא לראות אחד את השני, להשאר. לפעמים בבוקר אני מרגישה שאני בוחרת בגדים כדי להופיע שם, איזה מין בן אדם אני רוצה להיות היום בסאבווי?

שלא כמו בארץ, פה זה לא מקובל לבהות באנשים, אז פיתחתי מודעות גבוהה לנעליים. אני מסתכלת לאנשים על הנעלים וחושבת מה אני לומדת עליהם, מה אני יודעת עליהם.

עכשיו הפחד מקורונה מרחף מעלינו ואני מרגישה שכל אחד מנסה להוכיח לכולם שהוא בריא. אף אחד לא יעז להשתעל.

אני מעלימה את הפנים שלי במעיל הענק שמשמש כמסכה, מושכת את השרוולים של החולצה שמשמשים כפפות כדי להחזיק בעמוד.

באזניות אני שומעת את הפודקאסט של יובל נח הררי על "קיצור תולדות האנושות". העברית באזניים כמו נעץ על לוח התודעה שלי: "אני לא מכאן". ויש איזה עונג בסוד הזה.

הוא אומר שמה שמייחד אותנו מכל חיה אחרת זו היכולת לרכל, לדבר על אחרים, ושזה הנושא שהכי מעסיק כל חברה אנושית בכל שלב בהיסטוריה. הצורך למקם את עצמנו ביחס לאחרים בקבוצה, לדעת שהמקום שלנו יציב וגבוה, שאנחנו רצויים- הוא הצורך העיקרי שלנו כבר 70 אלף שנה.

המרחק ביני לבין האדם הקדמון גורם לי להרגיש קרובה לאנשים שאיתי בקרון בסאבווי A, ולתחושת ההיבדלות של שפת הקודש, מצטרפת תחושה הפוכה, של שותפות גורל.

לידי עומדת מישהי שהיא באופן כמעט וודאי דוגמנית על עם מגפי עקב מעור תנין בצבע שמנת, מולי ישן הומלס עם נעלי ניו באלאנס שחורות אורטופדיות של פעם, לרוב האנשים יש אזניות וסניקרס נייק לבנות, מישהו עם מוקסינים מהנהן פתאום בשקט, כנראה הגיע עם עצמו לאיזושהי הסכמה, כמעט כולם מסתכלים בטלפון, הם נראים עסוקים אבל האמת היא שהרבה מהם משחקים, משהו שדומה לטטריס. אני רואה בחלון את ההשתקפות של הקהילה הקטנה שלנו ומתלבטת איפה למקם את עצמי, עם הסניקרס הסגולות שלי שהבאתי מהארץ, בטווח שבין דוגמנית על להומלס. אני חושבת על קנאה. על הרצון "להצליח בחיים", כמה הוא טבוע בחיה שאני, אבל כמה קצרים ושוליים החיים שלי ביחס להיסטוריה.

בתחנה שלי, רחוב 14, תמיד בשעה הזו במדרגות שביציאה מהתחנה יש קרן שמש ממש גלויה וזוהרת, שאפשר לראות בזכותה את כל חלקיקי האבק. אני מקפידה ללכת בתוכה, זה מין טקס פרטי של הכרה באור ובאוויר שאני עוברת דרכם כל הזמן. אני מוארת לרגע בזרקור של המציאות ותוהה אם מישהו רואה.

אני הולכת בשדרה הראשונה במנהטן ויובל נח הררי מסיים את הפרק עם היכולת של בני אדם לדמיין דברים ביחד. היכולת לתקשר על דברים שלא קיימים או לא נראים, כמו הייטק, כמו כסף, כמו אלוהים, כמו סיפור.

אני מורידה את האזניות, מרימה את העיניים מהנעליים, ורואה מכל צדדי פקעת צפופה של אנושות. מסביבי צועדים בנחישות, נוהגים, מקבצים נדבות ומוסרים מידע דחוף בטלפון. מעליי בתוך הבניינים הכי גבוהים מוכרים המצאות וקונים ומתווכחים, רוקדים, ולומדים, ואוכלים. ומתחת לרגליים שלי ברשת של רכבות משחקים טטריס ושומעים פודקאסטים ומוזיקה ומפחדים להשתעל.




--------

0 comments

Recent Posts

See All

30

              הרשמו לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים

תודה!